להיפטר מהתאווה לפטר

האגדה מספרת על תומאס ווטסון, מנכ"ל IBM בתחילת המאה העשרים, שיום אחד נכנסה לחדרו סמנכ"לית בכירה והגישה מכתב התפטרות לאחר שטעות שלה עלתה לחברה 5 מליון דולר. תגובתו של ווטסון: “ השתגעת? עכשיו אחרי ששילמתי 5 מליון דולר שכר לימוד שלך את קמה והולכת לי? תשכחי מזה!”. יש מספר גירסאות לסיפור (כנראה נכון) זה, אולם המשמעות והתוצאה אחת- טעית? למד מזה והמשך בדרכך.

לדאבון הלב, אנו חיים כיום בחברה אחרת- הרבה יותר צמאת דם- כאשר על כל תקלה או כישלון השאלה המיידית היא כמה ראשים (ושל מי) יתעופפו. ואני אומר- תרגיעו, לא כל כך מהר.

מבקר המדינה אמור לפרסם בתקופה הקרובה את הדו"ח שלו על השריפה הגדולה בכרמל. התקשורת כבר "יודעת" שלפחות שני שרים יידרשו להתפטר מן הממשלה. על מה? הרי מדובר במחדל של שנים רבות כפי שמבקר המדינה עצמו כתב בדו"ח מדצמבר 2010. אם לגלגל בזפת ונוצות, המדובר בשרים רבים בהווה ובעבר שצריכים להיות מוקעים (או שלא).

הדבר קיים גם בתחומים אחרים. בכדורגל, למשל. אם הקבוצה אינה מגיעה להישגים המצופים תוך פרק זמן מסוים, המאמן מפוטר. בעולם העסקים, כאשר חברה מציגה תוצאות גרועות- פעמים רבות המנכ"ל נשלח הביתה (ראה בהמשך את בדיחת שלוש המעטפות).

בתור התחלה, לעיתים רבות הכשל הוא כתוצאה של החלטה מערכתית כיצד לחלק את המשאבים, היכן להשקיע והיכן לקבל את הסיכון. זה, כנראה, המצב באסון הכרמל. יד על הלב- אלמלא אסון אוטובוס הצוערים, האם השריפה היתה מקבלת כזו תשומת לב ודרישה לעריפת ראשים?
נקודה נוספת- כל אחד נכשל מדי פעם. כך, למשל, סטיב ג'ובס האגדי פוטר מאפל באופן די מחפיר בשנת 1985 והוחזר לתפקידו בשנת 1996 כדי להצעידה להישגים חסרי תקדים. לי איאקוקה פוטר על ידי הנרי פורד (האגדה מספרת כשאשר שאל את פורד "מדוע אתה מפטר אותי" התשובה היתה "כי ככה אני רוצה") רק כדי לעמוד בראש קרייזלר ולהצילה מפשיטת רגל. ידוע כי לכל רופא יש בית קברות פרטי כחלק ממסלול ההכשרה שלו. מצער, אולם זו הדרך היחידית.

ותרבות הפיטורין איננה רק בדרגים הגבוהים, אלא נפוצה לאורך כל המערכת שעובדים הכושלים עלולים לשלם במחיר משרתם. קישון מספר ש"אחד מעוזריו של רוקפלר ז"ל שאל את פי רבו ליד ערש-הדווי שלו לסוד שגשוג מפעילו, ועל כן ענה הקשיש בשארית כוחותיו: - אתה מפוטר! רבים ראו בזאת ראיה לקשיחות-גלבו של המולטי-מיליונר. לדעתנו הוא גילה את הסוד. 'You're fired!'” (גם טראמפ השתמש בביטוי בתכנית הטמבלויזיה שלו).

כך יוצא שכל עובד יודע שאם ישגה במשהו חמור הוא עלול לשלם על כך מאוד ביוקר. אבל רגע- מה עם אותו אדם/ עובד? הוא לא בן אדם? הוא אינו זכאי לכבוד? להזדמנות? להתפרנס ולפרנס? האם היעילות דורסת את הכל ולא מותירה מקום לצלם אנוש?

התרבות הארגונית הזו גורמת נזקים ואפילו גדולים לארגונים. כאשר אנשים מכלכלים את מעשיהם לאור ועדת החקירה העתידית, כאשר השאלה הראשונה שלהם היא "מה יהיה עלי" אזי טובת העניין/ המפעל נדחקת למקום השני. הדרך הטובה ביותר לשתק דיון היא לתת לאנשים לדעת שהם ישלמו על דעותיהם הלא רצויות. דוקא משגיאות ניתן ללמוד, מטעויות מפיקים לקחים ולומדים איך עושים את "זה" נכון בארגון שלנו.

קיימים אינסוף מחקרים על התועלת שבמדיניות תחקיר גלוית לב, ישרה שבה אדם רשאי לקום ולהגיד "טעיתי ב...” אולם כדי שזה יקרה, צריכה להיות תרבות ארגונית המעודדת זאת, לא תרבות המחפשת במי לתלות את האשמה כדי להענישו.

אגב, תופעת הבעיטה בנופלים נמשכת גם אחרי הנפילה. כך, למשל, יש מי שמוחה על כך שמפוטרים מקבלים את הפיצויים (המגיעים להם בתוקף חוק) בסכומים ניכרים למדי. דוגמה נוספת היא שכאשר האדם שנפל מנסה לקום ולבנות את עצמו מקום מחדש יהיו מי שיזכירו לו את עוולות העבר וכד'. נושא זה ראוי לפוסט נפרד, אולם עקרונית שוב- היכן מקומה של החמלה?

אמת. יש מקומות וזמנים שצריך לפטר, שצריך לאמר לאיש שנכשל "סליחה, אולם מקומך אינו עימנו". אבל, ראוי להשתמש בכלי זה במשורה. לא על כל כשלון משליכים את הנכשל, השאלה האמיתית שצריך לשאול היא העתיד- מה יקרה מכאן והלאה. האם האיש יוכל לתרום למערכת מחר או שיזיק לה.