על תחבורה ציבורית בשבת וצביעות

לפני מספר שבועות החליטה מועצת עיריית תל אביב בניצוחו של ראש העיריה מר רון חולדאי לפעול כדי שהתחבורה הציבורית תעבוד בשבת. כמובן שהצרחנים והמתלהמים מכל צידי הקשת קפצו על הרעיון כמוצאי שלל רב כקרדום לנגח בו את מתחריהם ולהפיץ רוב מלל, קצף, בזיון ורוגז.

אנו מקווים שהרעיון מהווה הצעה פופוליסטית המיועדת לרווח של כמה נקודות זכות בדעת הקהל התל אביבית של נבחרים מסוימים. כך היה כאשר רוני מילוא כראש העיר תל אביב רצה להשיא זוג- דבר שנאסר על ידי היועץ המשפטי לממשלה. עם זאת, אנו חייבים לחשוב גם על האפשרות שראש העיר תל אביב ואותם נבחרים מסוימים התכוונו להצעה ברצינות.

אם אותם אנשים רציניים, הרי שאין ברירה אלא להאשימם בצביעות פשוטה.

הטיעונים בעד ונגד תחבורה ציבורית בשבת ידועים ו"טחונים" עד זרא. הסטטוס קוו וחשיבות השבת מצד אחד מול צרכי הציבור והחילוניות מהצד השני. אין כאן שום חדש וגם הצורחים השונים לא מחדשים מאומה. יותר מכך, גם המהלכים הבאים כגון אי אישור הכנסת/ הממשלה (משרד התחבורה) למהלך, פעולה הפגנתית של העיריה, הפגנות וחרמות דתיות צפויים. ליבי במיוחד מרחם על השוטרים שייאלצו לשמור על הסדר והאזרחים התמימים שיוסתו על ידי המנהיגים שלהם.

אבל, לעירית תל אביב יש עוד דרך קלה, פשוטה לסייע לאזרחים- לפתוח את משרדי העיריה בשבת.

ממה נפשך- גם שירותי העיריה הם שירות לציבור. ישנם לא מעט אזרחים הזקוקים לשירותי העיריה- בירורים, הסדרת חובות, הגשת בקשות ומה לא. לא כל דבר ניתן לסידור בטלפון או באמצעות האינטרנט, קל וחומר שישנם לא מעט אזרחים, דווקא מהשכבות החלשות והנחשלות שלא מצליחים להתגבר על המחסום הטכנולוגי של הרשת וזקוקים להגיע אישית אל מול הפקיד.

נכון להיום, אותם תושבים צריכים להפסיד יום עבודה כדי לפנות את עצמם להגיע אל משרדי העיריה ולטפל בנושאים הדורשים טיפול. העיריה החרדה לצרכי האזרח בפירוש יכולה להחליט שהיא עצמה תיתן שירות לאזרח 7 ימים בשבוע. מה רע?

הצדדים הטכניים, כמובן, פשוטים ביותר. אבל כולנו יודעים מה דינו של הרעיון ומה הסיכויים שהוא יקרה.

ולמה אני מזכיר את זה? כי זה מצביע על תופעה אחרת, הרבה יותר רחבה- לשלוח את האחר לעשות עבודה.

עירית תל אביב רוצה שחברות האוטובוסים יעבדו בשבת. אבל לא יעלה על דעתה שהיא עצמה תעבוד ביום זה. כל נותן שירותים נתקל בתופעה שבו לקוחות מצפים ממנו שהוא יעשה דברים שאינם בתחום שהוא עוסק או מעוניין לעסוק בו.

תופעה מקבילה היא התקוממות התעריף- אין סוחר / מוכר / נותן שירות שלא שומע את התמיהה של לקוח על "איך כזה מחיר גבוה על דבר כזה קטן? זה רק...”. שוב- החיצוני "יודע" כמה העבודה קלה, כמה המוצר זול וכמה שאתה גזלן.

הדבר מכעיס ביותר. לפעמים בשיחות חברתיות כל אחד מתלונן על כמה שעבודתו קשה וכמה שהשני בדיאלוג חייו חלב ודבש. דוגמה טיפוסית היא החופשות הארוכות של המורים בעיני מי שאינו מורה. ינסה אותו מלגלג לעמוד 6 שעות מול כיתה של בני תשחורת... הוא אינו מצליח להתמודד עם בנו רבע שעה ולא מבין מדוע המורה תשוש אחרי שבוע שלם. כמו כן, עקרות בית מתרגזות כל פעם מחדש כאשר האחרים מחשיבים את חייהן כקלים (וראה את הבדיחה "היום לא עשיתי את זה" בהמשך).

אותו הדבר קורה, אגב, כאשר אנו מדברים על פוליטיקה ש"ראש הממשלה היה צריך לעשות X” או "חבל שהרמטכל לא אמר ש Y”. כלומר- מה אנו יודעים על מערכת הלחצים/ שיקולים שלהם? איזה מידע יש לנו שאין להם (כי הם יודעים דברים שאנו לא)?

צד משלים של אותה תופעה זה כאשר עשית משהו ש"התפספס" לך ולא יצא כמו שחשבת. כמה פעמים שמעת מאנשים את ה"איך לא ראית את זה?” או משהו בסגנון? לא, לא ראיתי את זה. והערה בסגנון "חבל שלא חשבת על כך ש...” ממש לא עוזרת. היא לא תורמת ובאמת חבל שלא הבאתי בחשבון את …

לסיכום, עד שעיריית תל אביב לא תתחיל לתת שירות לאזרח 7 ימים בשבוע (היום רוב המחלקות משרתות את האזרח 4 ימים בשבוע) בואו כולנו נרגע וננסה לזכור את אמירת חז"ל "טול קורה מבין עיניך". אולי זה יפעפע גם אל אחרים.

תגובות

יום אחד, לפנות ערב, חזר איש אחד מהעבודה הביתה ומצא אותו ממש הפוך: שלושת ילדיו, עדיין בפיז'מות, שיחקו בחוץ בתוך הבוץ, כאשר סביבם אריזות של חטיפים מפוזרות על פני כל החצר הקדמית. דלת המכונית של אשתו היתה פתוחה וכך גם דלת הכניסה לבית. כשנכנס ראה שהבלגאן בפנים גדול בהרבה: נברשת התאורה היתה זרוקה על הרצפה ושטיח הכניסה היה זרוק ליד הקיר. הטלביזיה בחדר המשפחה הציגה בקולי קולות סרט מצויר והחדר היה זרוע צעצועים ופריטי לבוש שונים. הכיור במטבח היה מלא כלים, שאריות ארוחת הבוקר היו מפוזרות על הדלפק ופרורים מילאו את השיש. האוכל של הכלב היה מפוזר על הרצפה וכוס שבורה היתה מונחת מתחת לשולחן. ליד הדלת האחורית בצבצה ערימת חול קטנה.

עלה האיש במהירות במדרגות, מודאג שמא אשתו חולה או שקרה לה משהו רציני, דילג מעל צעצועים נוספים וערימות של בגדים. כשנכנס לחדר השינה, חסר נשימה, מצא אותה שוכבת ומתבטלת בהנאה במיטה, עדיין בפיג'מה, קוראת רומן. לשמע נשימתו הכבדה הסתכלה אליו, חייכה ושאלה איך עבר עליו היום. הגבר המופתע היה מבולבל לחלוטין ושאל את אשתו, "מה קרה פה יום?" חייכה אליו שוב אשתו וענתה, "נכון שכל יום כשאתה חוזר מהעבודה אתה שואל אותי מה כבר לעזאזל עשיתי היום?" "כן", ענה האיש, כולו נדהם. "אז", ענתה האשה, "זהו, שהיום לא עשיתי את זה."