המכתב שנוני מוזס לא יעיז לכתוב או לפרסם

(הבהרה- המכתב הוא המצאה שלי, אין לי שום היכרות או קשר עם משפחת מוזס ו/או עובדים בכירים בידיעות אחרונות)

עובדי מעריב היקרים, זה מכוער להגיד, אבל אני שמח, ממש שמח לראות את מה שקורה לעיתון שלכם. באופן אישי, צר לי עליכם כבני אדם ועובדים הניצבים בפני שוקת שבורה. אבל חורבנו של "מעריב" הוא פשוט צדק פואטי שהגיע זמנו.

ב- 15/2/1948, קמה חבורה של בכירי העובדים בידיעות אחרונות ובצעד שהדרך היחידית להגדירו היא "בגידה" או "סכין בגב" נטשה את מקום עבודתה והקימה עיתון מתחרה בן לילה כאשר הם גונבים ממקום עבודתם את הכל- לא רק את האנשים אלא גם ציוד משרדי, גלופות, חומר עיתונאי ואפילו את הרומאן בהמשכים שהיה במהלך פרסומו.

בהסטוריה של העיתונות קוראים לזה "הפוטש הגדול", אני מעדיף לקרוא לזה בשמו האמיתי- פשע.

סבי, יהודה מוזס ז"ל עשה את הבלתי אפשרי. למרות שגילה את מה שעוללו לו רק במוצאי שבת ה- 14/2/1948 הוא הצליח באפס משאבים או יכולות לייצר עיתון ולשמור את "ידיעות אחרונות", הכל בעזרתו של אבי נח מוזס ז"ל. בלי עורכים, בלי כותבים, בלי מפיץ הם שימרו את העיתון בימיו הקשים ביותר ועם הזמן הלכו ושיפרו אותו, הגדילו אותו והחזירו אותו למעמד הבכורה הטבעי לו.

מעריב הוא שכיב מרע מזה שנים רבות כאשר רק הזרמות כספים גדולות של מספר בעלי הון הצליחו להשאירו בחיים ללא שמץ של הצדקה כלכלית.

נאמר במקורות "בנפול אויבך אל תשמח" (משלי כ"ד כ"ז). אז באסונם הפרטי של עובדי מעריב אני מצטער וכואב את כאבם האישי. אבל, בתור בנו הגאה של אבי, נכדו וממשיך מורשתו של סבי, אני לא רק שמח. אני מאושר שהצדק נעשה. אמנם, באיחור של כמעט 65 שנה, אבל נעשה.