עקרונות מול אופורטוניזם

אין מה לעשות, אבל לקראת הבחירות יש לא מעט שיחות, רחש בחש בוקר ומבולקה סביב הנושא. באופן טבעי, גם אני לא יכול להתעלם ממנו ויש נקודה ששמתי לב אליה לאחרונה והייתי רוצה לשתף כאן:

מה המשותף למפלגות הבאות? שינוי בראשותו של טומי לפיד, עם אחד בהנהגתו של אמיר פרץ, ישראל בעליה של נתן שרנסקי, קדימה בייסודו של אריאל שרון ומפלגת גיל? (עצרתי בבחירות משנת 2003 ואילך, כדי לשמור על זכרון טרי).

התשובה היא כפולה: ראשית, כל המפלגות האלו נוסדו על ידי אנשים בעלי יוקרה אישית ו/או היו ממוקדות סביב נושא אחד מדוייק.

המימד השני יותר מעניין, כל אחת ממפלגות אלו זכתה להצלחה מסויימת לתקופת מה ואז נעלמה לתהום הנשיה ונשכחה. היוקרה האישית לא החזיקה מעמד לאורך זמן, מלחמות האגו ניצחו והעניין הסקטוריאלי נשחק.

לאמיתו של דבר, אני לא מצליח לחשוב על מפלגה אחת המבוססת אישים או נושא שהצליחה לשרוד לאורך זמן.

מי הן כן המפלגות השורדות לאורך זמן? תחושתי היא שהן מפלגות המייצגות השקפת עולם או דרך. מפלגות שיש להן עמדה במרבית הנושאים העומדים לדיון בסדר היום הציבורי בישראל. לפעמים מפלגות משנות את עמדתן או שנקרעות במחלוקות פנימיות סביב סוגיות בוערות, אבל המפלגות הקיימות לאורך זמן (אולי ניתן להגיד מפלגות בנות קימא) הן אלו שיש להן "תעודת זהות" רעיונית/ ערכית.

אני רואה בממצא זה נתון מעודד ומחזק. מתברר לשרעיונות ול"דרך" יש משמעות ומשקל. שבעולמנו האופרטוניסטי (כפי שניתן היה לראות בצורה מכוערת בסחר- מכר לקראת סגירת הרשימות לכנסת הקרובה) עדין לעקרונות יש חשיבות, ושלאורך זמן התככנות, משחקי האגו והיצרים מפסידים בגדול להשקפת עולם.

הרגשה טובה