התקשורת שלי- שלי!

לאחרונה, חברה המפעילה קבוצת פייסבוק העירה לאנשים שכתבו בשעות הלילה המאוחרות. כמו כן, לפעמים אנשים מעירים (לי ולאחרים) על שליחת הודעות בשעה לא סבירה (לדעת המקבלים).

חשבתי על כך. האמת, חשבתי הרבה על כך. ואני מסרב לקבל אחריות.

כלי התקשורת שלי אמורים לשרת אותי כפי שאני מוצא לנכון. כשאחפוץ, הם עומדים לרשותי וכשאינני רוצה- הם לא. זו הסיבה שבלכתי לישון, מכשיר הסלולר שלי הולך לישון בעריסתו בחדר אחר. שלא נפריע האחד לשני (בקשר ל"אבל", נא להזדיין בסבלנות עוד כמה פסקאות). בשביל זה יש את כפתור הכיבוי של המכשיר.

WTF, כשאהיה רופא תורן בחדר טראומה בביה"ח שעלול להיות "מוקפץ" בכל רגע- המכשיר שלי יהיה תמיד בכוננות. אבל אני לא. ומי שרוצה להתקשר אלי, שיתקשר במועד אחר או שייתכבד וישאיר הודעה (אני תמיד חוזר למי שמבקש).

אני לא מנהל את חייך, אני לא אומר לך מתי לישון ומתי לקום ואל תצפה ממני לחשוב שאולי שעת ההודעה שלי לא נוחה לך. לא נוח לך? זה באמת אתה. קח אחריות על חייך.

"אבל יש לי ילד בצבא, ואני רוצה להיות זמין לו בכל את שיוכל" (או גירסה דומה לאלף סיטואציות אישיות המצדיקות זאת). יופי. בשביל זה המציאו את מצב "נא לא להפריע" במכשירים. שם אתה יכול לקבוע שרק אנשים מסויימים (ההורים?) יגיעו אליך ואף אחד אחר. רוצה להיות זמין לאהובתך 24/7? נפלא, באמת כל הכבוד. תגיד למכשיר "תפריע לי רק עם היא מתקשרת ולא אף אחד אחר". אגב, העובדות שלי במשרד יודעות מי האנשים שמעבירים לי גם כשאני עסוק מדי.

ואם אתה רוצה שאתאים את עצמי אליך, אתה מוזמן לחסום אותי. KMIT. שתהיה לי בריא- אלו הם חייך, גם זו צורה של לקיחת אחריות.

מאוד קל להאשים את האחר ואולי פעם, בעולם הטלפונים הקויים או הפשוטים היה לכך מקום. היום יש לך את האפשרות לקחת אחריות על עצמך ולהפסיק להאשים את העולם. לפחות לא בדבר הזה…

אה, ואם אתה לא יודע איך ואין לך את מי לשאול- הנה מדריך...