מה שלא כתוב בעיתון

רבים וטובים שמחו לאידו של ידיעות אחרונות כאשר התברר גודל הביזיון שלו עם סיפור השרוף. העובדה היא שהמדובר כנראה ב''פשלה'' עיתונאית רצינית ביותר. טעם הלעג מתוק יותר כאשר העיתון (וגורמים אחרים בתקשורת) מדגיש שהמדובר בכתב מקצועי ביותר. ''אם בארזים נפלה שלהבת''.

כמובן שזו איננה הפעם הראשונה שהעיתונות מתבזה. דוגמה בולטת אחרת (גם היא, מידיעות אחרונות) היא הסיפור שסופר בזמנו על אשת הכהן מבני ברק, אם לתשעה ילדים, שנאנסה על־ידי פועלים זרים, ועל כן בעלה מחוייב לגרש אותה. שוב סיפור שלא היה ולא נברא.

כמעט כל אחד מאיתנו יכול בקלות רבה להיזכר בסיפורים שהופיעו בתקשורת שאנו יודעים, בידיעה אישית שאינם מדוייקים (במקרה הטוב). מי מאיתנו לא שמע את הכלל כי ''רק המחיר והתאריך נכונים בעיתון, וגם זה לא תמיד''? הטענה כי בתקשורת ישנה הרבה שטחיות, רשלנות וחוסר רצינות היא כמעט אקסיומה שאין צורך להוכיחה. עם זאת, עבור רובנו התקשורת היא האפיק העיקרי דרכו אנו מקבלים את תמונת העולם שלנו, בעיקר בתחומים שמעבר לתחומי הידע המיידיים שיש לנו.

ההנחה המובלעת, שלפעמים אף נאמרת בריש גלי, היא כי הרשלנות נמצאת רק בדברים המקומיים, הקטנים. בדברים החשובים באמת, העיתונאים המרכזיים מקפידים על המידע ואינם טועים או חוטאים. לפחות לא באותה תדירות וחומרה.

הנחה זו היא, איך נאמר, טעונה הוכחה וביסוס. כותב שורות אילו הינו כלכלן בהכשרתו. כאשר התפרסם לפני מספר ימים דו''ח ועדת בן־בסט, הוא הקפיד לקרוא אותו. אין חולק על כך שהמדובר בארוע חשוב ורב השפעה על כולנו. והנה, לאחר קריאת רוב הפרשנויות והמאמרים, אני מצטער לקבוע כי רוב העיתונאים והפרשנים לא טרחו לקרוא את הדו''ח ביסודיות.

נשמע כמו הצהרה חריפה? להלן משפט מתוך עיקרי ההמלצות של הועדה: ''הוועדה קוראת לשינוי המבנה של קצבות הילדים, שיוולדו בעתיד כך שהוא יתאם את היתרונות־לגודל בהוצאות המשפחה. היתרונות־לגודל בהוצאות המשפחה מחייבים קצבה קטנה יותר לכל ילד נוסף עם עליית מספר הילדים.'' נסה נא אתה הקורא לשים את עצמך בנעלי העיתונאי הקורא המלצה כזו: במצב הפוליטי בארץ, המלצה שכזו שווה כותרת עסיסית. עצם העובדה שאין כאלו כותרות, מצביעה על העובדה שהעיתונאים והמומחים החמיצו פיסקה זו. האם רק פיסקה זו הוחמצה?

התסכול רק גובר לאור הקושי לחשוב על פיתרון לבעיה זו. מאחר ותחומי הידע שלנו מוגבלים, אין לנו ברירה אלא לשאוב את המידע החסר מהתקשורת. הבה, לשם דוגמא, נחשוב על משאל העם שיבוא אם מדינת ישראל תגיע להסכם עם סוריה: מה אנו יודעים על סדרי הכוחות שיידרשו להגנה על הגבולות החדשים של המדינה? המשמעויות הכלכליות וחברתיות של עקירת מספר גדול (כמה?) של תושבי הגולן? ההשפעות האקולוגיות וההשפעות ועל משק המים? מה ערכם של ההסדרים הדיפלומטיים? ועוד, ועוד, ועוד... אין שום סיכוי שאזרח מן השורה, שאינו מקבל את הניתוחים וההערכות של הגורמים המקצועיים, ידע אפילו לשאול את השאלות הנכונות. צינור המידע היחידי שלנו הוא התקשורת, ואם להיות יותר מחמיר - מה שהתקשורת בוחרת לספר לנו.

נמשיך עם הדוגמה לעיל: לקראת משאל העם התקשורת תהיה מלאה בניתוחים ופרשנויות. בלי לדעת מראש מה יהיה כתוב באותו הסכם נשוא משאל העם, אני מוכן להתערב כי לפחות 80% המפרשנים והמומחים יהיו בעדו - הרבה יותר מאחוז התומכים בהסכם מבין האזרחים או הפוליטיקאים. מה יעשה האזרח מן השורה? זה שרוצה לגבש לעצמו דעה?

הבעיה מתחילה מכך שכמעט ואין תקשורת אלטרנטיבית בישראל. ערוץ 7 וארגוני הימין עושים מאמצים להציג איזושהי אלטרנטיבה או פרספקטיבה נוספת ושונה, אולם הם מתמקדים באופן כמעט בלעדי בנושאים מדיניים ודתיים. אין כמעט אפשרות להציג או לקרוא דעות החורגות מהקונצנזוס העיתונאי בנושאי כלכלה, חינוך, חברה ורווחה, ועוד. אלו נושאים חשובים לא פחות מאשר הבטחון והגבולות, ואסור להם להיות מוזנחים.

מה ניתן לעשות? חוששני כי בשלב זה, נותר לנו רק להכיר בעובדות, ולהפנים את הנתון כי תמונת עולמנו נקלטת אצלנו על באמצעות משקפיים שעדשותיהם לא רק מסננות ומעוותות חלק מקרני האור, אלא הן אף שרוטות ופגומות ביותר. זו גישה פרנואידית, אולם כנראה שבמצב העניינים הנוכחי היא גם האופטימלית.

המאמר פורסם בכתב העת האינטרנטי "האייל הקורא" בתאריך 13/5/2000