סימן טוב ומזל טוב?

ידידי היקרים,

שמחתי לשמוע על החלטתכם למסד את הקשר ביניכם. מי ייתן וחייכם המשותפים יעלו ויפרחו, על אף מריבות האוהבים, שאי אפשר לה לזוגיות בלעדיהן. ובאשר לילדים, כבר עתה אני מתנדב לשמרטף עליהם.

כמו כן, שמחתי כשסיפרתם לי כי בכוונתכם לחתום על הסכם יחסי ממון מראש כדי למנוע צרות בעתיד, ומתוך תקווה שלעולם לא תזדקקו לו.

עם זאת, אבקשכם לחשוב על דבר נוסף אשר אולי כדאי שתעשו, או ליתר דיוק, שלא תעשו: לדווח למדינה כי אתם נשואים, כלומר, להתחתן רשמית. כן, אני יודע, זה נשמע מטורלל ומופרך, אבל בבקשה, הקשיבו לאדם זקן ומנוסה, ייתכן שיש לי מה לחדש לכם:

זה נפלא שהחלטתם לחלוק את חייכם זה עם זו. וגם מובן מאליו שתחגגו זאת במסיבה וכולם ישמחו בשמחתכם, יביאו מתנות וירקדו גם אם לא תהיה שם חופה. אך בשביל מה להתחתן רשמית? אין זה משנה אם תתחתנו ברבנות או בנישואין אלטרנטיביים, מרגע שתרשמו במשרד הפנים, יתחילו הצרות.

אמת, יש יתרונות מה לנשואין הרשמיים. מדובר, בעיקר, בהרגשה הטובה של הכרת המדינה במעמדכם. אל ייקל הדבר בעיניכם - הנישואין אינם דומים למגורים ביחד בתקופה שלפני כן, והגושפנקה הרשמית מוסיפה את שלה. יתכן שהדבר מעניק מימד נוסף של יציבות, מעבר לחוזה, ותורם למחוייבות ההדדית המתבטאת בדרכים שונות (בפרט כלפי הילדים); לא לי לשפוט - נראה לי שהדבר אישי ומשתנה מאדם לאדם. מה שאני מבקש מכם הוא להעריך את היתרון הפסיכולוגי הזה (שרק אתם יודעים מה משקלו אצלכם) ולהעמידו מול שיקולים נוספים:

האמנם יש יתרונות נוספים לרשמיות של מיסוד הקשר? תמהני. המשכנתא המסובסדת לזוגות צעירים קטנה מאוד, ואינה יכולה להוות שיקול מכריע. ובאשר למעמד החוקי, תוכלו להיות מוגדרים כידועים בציבור. כמעט כל מערכת היום מעניקה טיפול שווה לידועים בציבור (לרוב אפילו אם הם מאותו מין), ואם יש מקרים שבהם מתבטא הבדל ממשי בין מעמד הידועים בציבור לבין הנשואים, הרי שהם נדירים עד כדי כך, שהם לא הגיעו לידיעתי.

והילדים? מה יהיה עליהם כאשר ההורים אינם נשואים רשמית? ובכן, הרשו לי לספר לכם, שילדותיי כבר גדולות, ומעולם לא התבקשנו, אשתי או אני, להציג את רישום המצב המשפחתי בתעודות הזהות שלנו. די בכך שהילדות רשומות בתעודת הזהות. צאו וחישבו: כאשר יש היום כל כך הרבה משפחות חד־הוריות, האמנם זה משנה אם שני ההורים האוהבים התחתנו ברבנות, בקפריסין, בטימבוקטו או בכלל לא?

לעומת זאת, ברצוני להציג בפניכם דוגמאות אחדות לאשר עלול להתרחש אם תתחתנו:

אם תחליטו להקים עסק משותף ולעבוד בו יחד, הרי שבמס הכנסה ירשמו כל הרווחים מהעסק על שמו של אחד מכם בלבד, ורעהו לא יוכל ליהנות ממדרגות מס נמוכות. במילים אחרות, מס הכנסה ירוויח מהעובדה שאתם נשואים העובדים יחד בעסק של שניכם. ההפרש יכול להגיע ל- 3,000 שקל בחודש! הכפילו זאת במספר השנים שבהן תעבדו יחד והתוצאה תהיה ממון רב שיירד לטמיון. מדברים כיום על שינוי בחוק שאמור להקל בנקודה זו, אך היו סמוכים ובטוחים שהחברים הקשוחים בנציבות מס הכנסה יציבו תנאים מגבילים ביותר...

ואם חס וחלילה תחליטו להיפרד? הגירושין במדינה זו הם גירושין דתיים בלבד (למרות שאת העניינים החומריים ניתן להסדיר גם בעזרת מסגרות אחרות). אם אחד מכם יחליט להתעלל ברעהו (ובתהליך הפרידה תמיד כרוכים רגשות עזים), יעניק לו תהליך הגירושין המקובל הזדמנות פז לעשות זאת. כן, אני יודע, אינכם חושבים על כך כעת, אך האין זו הסיבה שהחלטתם לחתום על הסכם יחסי ממון מראש? הרי חשבתם על כך שאם משהו ישתבש יהיה קל יותר לסיים זאת כבני תרבות.

ואם אחד מכם ייעלם לו? כלומר, במסגרת קשיי הפרידה את או אתה פשוט תסתלקו לחו''ל (או תיעדרו מסיבה אחרת)? בן זוגכם יוותר אסיר נישואין ותהיה לו בעיה קשה לבנות את חייו מחדש בעודו נשוי. הדבר חמור במיוחד לגבי נשים (עגונות) אולם גם לגברים הדבר אינו פשוט, ממש לא.

בעניין זה, כמה מילים אלייך, יקירתי: אם אחרי הגירושין תרצי להינשא לכוהן (אדם ששם משפחתו כהן, כהנא, אזולאי ועוד), הוא אסור עלייך. אם תהרי לגבר אחר בעודך רשומה כנשואה יחשב הילד ממזר - במשך עשרה דורות ייאסר עליו לבוא בקהל ישראל. גם ניני נינייך יהיו מנודים. את יודעת מה יהיה בעוד מאה שנים? שווה לך את הסיכון?

אולם, כאמור, לא הדת בלבד, כי אם גם מדינת ישראל מערימה את קשייה. נניח, כפי שכולנו מקווים, שתגיעו לזיקנה משותפת אחרי עשרות שנים בהם שניכם עבדתם, התפרנסתם ושילמתם מיסים. קיצבת הזיקנה הבסיסית של יחיד היא 1,114 שקל. כמה היא לזוג? 2,228 שקל? לא ולא! היא 1,671 שקל בלבד. הפסד של 557 שקל לחודש (ולמעשה אף יותר, בגלל תוספות וותק, אבל נניח לזה), זאת רק מפני שאתם רשומים כנשואים. משתלם לכם? כן, הסכום נראה נמוך, אבל כאשר מזדקנים הסכום הזה מקבל חשיבות. מדוע שהמדינה תקנוס אותכם בכ- 6,700 שקל לשנה מפני שאתם רשומים כנשואים במשרד הפנים?

יש עוד דוגמאות רבות, אבל אני חושב שהעקרון ברור: למרות שהמסר החברתי הוא להיות נשוי, ולמרות שלכאורה המדינה מעודדת את הנישואין, בפועל רבים מחוקיה עומדים בסתירה גמורה לכך. ולכן אני מציע לכם לשקול שוב אם נישואין רשמיים הם צעד נכון.

באהבה,

ידידכם

המאמר פורסם בכתב העת האינטרנטי "האיל הקורא" בתאריך 14/3/2002