לקוח של הבחירות

בבחירות הבאות, אלא אם יחולו שינויים משמעותיים, אין בכוונתי להצביע. התאפקתי עד אחרי הבחירות והרכבת הממשלה כדי להגיד את זה. המחשבה הזו חדשה למדי אצלי. אם הייתי מעלה אותה בקול זמן קצר לפני הבחירות אפשר היה לייחס אותה לעצלות, או להתחמקות מבחירה בין מועמדים שאף אחד מהם לא מלהיב במיוחד...

מדוע לא אצביע? בשורות הבאות אנסה להסביר.

האם הייתי משתמש בשירותי בנק שעובד עם טכנולוגיה של שנות החמישים של המאה שעברה? בלי אינטרנט או אפילו שירות טלפוני? שלצורך בירור יתרה עלי להגיע לסניף ולעמוד בתור? אילו חברת טלפונים כלשהי היתה אומרת לי לחכות כמה שבועות לפני שהם מחברים אותי, תוך כמה שניות הייתי פונה לחברה אחרת?

ומן המשל אל הנמשל:

ביום הבחירות, התחלתי את יומי באילת. אני גר באזור השרון, ולכן כדי להצביע "סינג'רתי" את האנשים שהיו איתי שיחזירו אותי צפונה כך שאגיע אל ביתי ואל הקלפי בזמן. אדם מאוד יקר לי היתה צריכה להפסיד חצי יום עבודה כדי לממש את זכותה להצביע, מאחר והיא מתגוררת באופן זמני בישוב אחר. אפשר להביא עוד דוגמאות רבות, אבל העקרון ברור. מה אתם חושבים לעצמכם? חקיקה שהיתה טובה לפני 60 שנים עדיין בתוקף? אף אחד לא סיפר לכם שהעולם השתנה? האם המועמדים הנכבדים המצטלמים בקלפי מגיעים לשם עם מכונית בת יותר מעשר שנים?

אני רוצה להיות מסוגל להצביע בכל קלפי במדינה. שאגיע לאן שנוח לי, אגיש תעודה מזהה ונגמר. אני מוכן לוותר על האפשרות להצביע מהבית, בסדר – בואו לא נגזים (מה שכל בנק זניח יכול לעשות הוא מעבר ליכולתה של מדינת ישראל, שיהיה), אבל את המינימום הזה של גמישות בקלפי אני דורש. זה לא מגוחך שבשנת 2015 ועדת הקלפי צריכה לאתר את שמי ברשימות מודפסות בלי מסוף מחשב שיגיד לה אם נפטרתי בין תאריך הדפסת הרשימה ליום הבחירה? הסמארטפון של כל יושב־ראש ועדת קלפי יכול להחזיק את כל רשימת הבוחרים של כל המדינה כולל מספרי הנעליים שלהם. תתעוררו!

מבחינה טכנית, יש לציין, השינוי במנגנון הבחירות פשוט ביותר. מחשוב הבחירות הוא רעיון טוב באופן כללי, אבל גם אם נרתעים ממנו, יש כבר מערכת מוכנה שתאפשר לכל אזרח להצביע בכל קלפי במדינה: כמו שהחיילים והמאושפזים יכולים להצביע במעטפות כפולות, אפשר להפעיל את אותו הפתרון לגבי אזרחים הרחוקים מהקלפי שלהם. כך שאם לא רוצים לא חייבים להמציא את הגלגל מחדש, אפשר להשתמש בפתרון הקיים.

אל תספרו לי שזה יקר או מסובך. כל הבחירות יקרות ומסובכות. אז מה? אם קופת החולים שלי יכולה, גם ממשלת ישראל יכולה. לדמוקרטיה יש מחיר, והמחיר הוא לא רק בשקלים אלא גם בהתגייסות ומאמץ של המערכת לקיים אותה.

כולנו השלמנו עם כך שלמחרת הבחירות אין עם מי לדבר והנבחרים שוכחים את הבוחרים שלהם. בסדר, אלו כללי המשחק. עד כמה שזה מצער – זה מה שיש. אבל מותר לי לדרוש מהמדינה שלי להתייחס אלי כמו אל לקוח. המדינה היא ספק השירותים הגדול ביותר: היא מספקת לי חינוך, ביטחון, בריאות ועוד הרבה דברים אחרים. אבל כל ספק יודע שהוא חי מהלקוח שלו, ותלוי לחלוטין ברצונו הטוב של הלקוח. ואני לקוח של המדינה.

מה שקורה היום הוא שבמידה רבה המדינה מתייחסת אלינו כמו שרועה מתייחס אל העדר שלו. דואגים לו, מטפלים בו, אבל לא באמת מתחשבים בו. וזה צריך להשתנות, זה צריך להיות שינוי מחשבתי. לאו דווקא לחשוב "מה יותר יעיל לנו", אלא להתחיל לחשוב "מה טוב ונכון לאזרח".

שינויים שקרו בעשרות השנים האחרונות בשירות הציבורי הפכו את השירות ליעיל יותר. ננסה לסקור כמה מהם:

• תהליך בדיקות בחינות הבגרות הפך להרבה יותר מהיר ויעיל. למה? כי הבודקים עושים את העבודה בביתם, תוך שימוש במחשביהם האישייים והפרטיים. נכון שהיה לחץ של מערכות שונות לייעל את השיטה (למשל – הצבא), אבל החשבון הלאומי הוא שזה יותר זול ויעיל למדינה.

• כאשר גויסתי לצה"ל (וזה היה מזמן) הצבא לא טרח לשאול את החיילים לרצונם ופשוט שיבץ לפי הסדר והנוחות שלו. היום יש מנילות, וכל חייל מקבל את האפשרות לבקש יחידות ותפקידים מסוימים. צה"ל מאוד גאה בכך שהדבר שיפר את יעילותו ופעילותו שלו. שוב – השיפור לאזרח, החשיבה על המתגייס כלקוח, הביאה תועלת גם לצה"ל.

• מערכת גביית המס מתמחשבת ומתייעלת בקצב מהיר (תוך הטלת עוד נטל ואחריות על משלמי המסים והמדווחים). כתוצאה, גביית המסים עולה למרות ירידה מתמדת במספר עובדי המערכת. לפיכך, ההכנסה לכל גובֶה עולה משמעותית.

תאמרו, למי אכפת? מי יבחין? התשובה, והסיבה לפרסום המאמר, היא שאם מספיק אנשים עושים משהו, הממשל מבחין בכך. המדינה מגיבה ללחצים, הפגנות בסיכומו של דבר מביאות שינוי. לא כל מחאה קטנה משפיעה, אבל אם נוצר משקל מצטבר של אנשים רבים לאורך זמן – יש מנגנונים שמעבירים את המסר "למעלה".

אני רוצה שהמדינה, כעיקרון או כשיטה, תתחיל להתייחס אלי. לא כאל נתון או נתין אלא כאל לקוח או אדם עם רצונות וזכויות שהיא צריכה לתת לי. הדרך הקטנה שיש לי היא לא להשתתף במשחק. אתם מתייחסים אלי כמו לפני 50-60 שנים? אז אני לא טורח. למה שאשתתף בעניין שהמערכת עצמה מזלזלת בו עד כדי כך שהיא לא טורחת לעשות את המינימום לקראת האזרח־הלקוח? רוצים שאכבד את התהליך הדמוקרטי, אז בבקשה – בשביל כבוד צריך לעבוד. אני לא רוצה להיות "קהל". אני אדם, אני צרכן, אני דורש יחס ראוי.

לסיכום – בבחירות הקרובות אצביע במקום עבודתי או הבילוי שלי, שהוא רחוק ממקום מגורי, או שלא אצביע בכלל. אתם לא סופרים אותי אחרי הבחירות, נכון? אז לא תספרו את הקול שלי ביום הבחירות.

הערת המחבר: המאמר פורסם בכתב העת האינטרנטי האייל הקורא