סיפורים מבית העלמין

המצבות בבית הקברות מספרות לנו סיפורים מאוד מעניינים, ולפעמים מפתיעים. אחד המאפיינים של המות הוא העובדה שהוא סופי. לנו, החיים, ברור שקיומנו משתנה ללא הרף: אנו מתפתחים, גדלים, משנים צורה וכד'. לעומת זאת המוות יעצור את כל התהליכים. המת יישאר מת ולא ישתנה יותר. מה שהושג הושג, מה שהופסד הופסד, וזהו. המצבה שאנו שמים על קברו של יקירנו משקפת במידה רבה את העובדה הזו: ברור לנו שמה שנכתוב על המצבה, איך שנעצב אותה, כך יישארו הדברים למעשה לנצח. כתוצאה, מהוות המצבות בבתי הקברות סוג של תעודה המוסרת מידע מסוים.

סיירתי בבית הקברות באזור מגורי, סקרתי בתי עלמין אחרים בהם הזדמן לי לבקר. המדובר בבתי קברות ישראלים- יהודיים טיפוסיים, המייצגים באופן כללי את האנשים בארץ לאורך הדורות. כדובר עברית, התמקדתי במצבות בעברית וייתכן שקיימים סיפורים נוספים הכתובים ברוסית או אמהרית, ברור שזו איננה עבודה מדעית, אולם כמה תובנות מעניינות עולות מביקור שכזה:

כמה נוסחים טיפוסיים ממצבות:

פ"נ יקירנו ____ בן ___ נפ' _______ XXXX-XXXX (שנות חייו) תנצב"ה
פ"נ בעלי, אבינו וסבנו היקר ____ בן ___ נפ' ___ בן XX
אשתי, אמנו, סבתנו, אחותנו דודתנו וגיסתנו ____ בת ___ נלקחה מאיתנו בטרם עת...
זכרך לא ימוש מלבנו...

מה מייחד נוסחים אילו ווריאציות שונות שלהם ? הן לא מספרות על הנפטר כלום (למעט פרטים ביוגרפיים ספורים) האם היה אדם טוב ? חכם ? תרם תרומה חשובה בתחום כלשהו ? אם מדובר על מישהו, זה על המלווים, הנשארים כאן.

ברור לגמרי שהצער קיים והנפטר השאיר אחריו אנשים כואבים ומתאבלים. עם זאת, מה שמות התואר והעצם המקובלים על מצבות ? "אהובנו..." "תחסר לנו", "אשתי ואימנו". כל המילים האלו דנות יותר בכותב ולא בנכתב. בואו נחזור על הדוגמאות לעיל עם הדגשות קלות:
אהובנו = אהוב שלנו
תחסר לנו
אשתי = האשה שלי
לא פעם שומעים במהלך ההלוויה אבל מסוים בוכה על "איך עזבת אותי"- זו אותה התופעה, אני כואב ופגוע, ובוכה מתוך ייסורי שלי.

כמובן, מה שתואר לעיל הוא לא הממצא המחייב. לפעמים תמצא מצבות עם כיתוב המתאר את הז"ל. דוגמאות:
• ממייסדי ___.
• היקר באדם.
• חלוצה ומגשימה.

אולם, ברוב הגדול של המקרים, הכיתוב על המצבה, מעבר לפרטים הביוגרפיים הוא יותר של הכותב ולא על אודות המת. כהערת אגב, מרבית תיאורי הנפטר נמצאים על מצבות גברים ורק מיעוטם על מציבות נשים. האם הדבר נובע מחוסר השוויון בין המינים הנטוע בנו או מהעובדה שבד"כ הנשים הן אלו הקוברות את הגברים ?

בואו נעשה תרגיל אינטלקטואלי קטן: ניזכר באדם יקר שנפטר. מה אנו זוכרים ממנו ? מה נגיד עליו ? היה אדם חם ? חכם ? משכיל ? יודע לאהוב ? מה התכונות החיוביות שלו שהייתי רוצה שייזכרו ? כעת- מה מהתשובה לשאלה הקודמת מופיע על מצבתו של אותו אדם ? למה לא מופיע מה שחסר ?

האם ניתן להצביע על סיבה או מקור להתעלמות מביכה זו מהנפטר, תרומתו והמורשת שלו ?

סיבה אחת אפשרית הוזכרה לעיל והיא שמתוך היגון האישי והפרטי (והמציבה כמעט תמיד מוזמנת זמן קצר לאחר הפטירה) האדם כה ממוקד בייסוריו ואומללותו עד שאיננו מעלה על דעתו את ה"לקונה" ( החוסר) בנוסח. עם זאת, חושבני שיש יותר מכך: רובינו חוששים מהמוות ולא רוצים למות. כתוצאה, לא פעם אנו משתדלים להדחיק את הוודאות שהוא יגיע ולנסות להתעלם מכך.

הבה נבדוק את עצמנו: כמה מאתנו כותבים צוואות ? לפי התרשמותם של עורכי דין עמם דיברתי, כמעט רק אנשים מבוגרים טורחים לעשות זאת ובעיקר כאשר יש להם חשש שנכסיהם יעברו באופן שונה ממה שהם היו רוצים. דוגמה נוספת: רבים מאתנו, לאור סיפורים שונים בתקשורת הביאו דעה שאם חס וחלילה יגיעו למצבים סופניים ראוי שלא יאריכו את חייהם. אבל מעטים ביותר טרחו לעשות את מה שנדרש ולהכין את המסמך המתאים מראש. האם אני יכול לדעת שמחר לא תיקרה לי תאונה אשר ת ידון אותי לשנים של ייסורים והשפלה רק בגלל שלא הכנתי מראש צוואה בחיים ?

אנו בני אדם, ובתור שכאלו מעדיפים שלא לחשוב על נושאים מסוימים, והמוות הוא אחד מהם אם לא העיקרי. כתוצאה, גם כאשר עלינו להתעמת ישירות עם סיטואציה של מוות , המוח שלנו עושה "תרגיל" ומסיט את החשיבה ותשומת הלב לחיים. התוצאה ? הדורות הבאים לא יראו על המציבה את הדברים החשובים שרצינו לספר על הנפטר, הדברים שאנו זוכרים. כאשר המדובר ברחל המשוררת או פנחס רוטנברג, אין צורך- שמם מספיק. כאשר המדובר במישהו פחות מהולל, יש כאן הפסד.

תופעה נוספת המתקשרת להסבר זה היא ההידור הגדל והולך בשנים האחרונות בעיצוב המצבות. תמונות של הנפטר מוטבעת על האבן, מתבצעות עבודות פיסול, שילובי צבעים ודברים נוספים. לטעמי האישי, הדבר גולש לפעמים לגנדרנות, במיוחד שהמת איננו רואה את זה. חלק מהתופעה ניתן להסבר על ידי העליה הכללית ברמת החיים וההידור שלנו לעומת העבר, ברם השיפור בהידור המצבות נראה לי גדול מדי מכדי שניתן "להסתפק" בהסבר פשוט זה. שוב, הדבר מצביע לשיטתי על רצונם של החיים לבטא את חיותם, את קיומם בדרך זו. השאלה מדוע יש בעולמנו מתאם כה חזק בין הוצאת כסף לבין ביטויי חיות היא שאלה כללית לאספקטים רבים ושונים של חיינו וראויה למאמר נפרד.

מה אני מסיק מכאן לגבי עצמי ? מה למדתי מהדבר הזה ? מעבר ללקח הטבעי של חשיבה נוספת ביום שאדרש להשתתף בניסוח או עיצוב מצבה ? תשובתי האישית והפרטית היא כי המוות הצפוי לי, למרות ודאותו, לא הופנם מעבר לרובד האינטלקטואלי- שכלתני. מן הראוי שאתבונן בעצמי, אפסיק להדחיק ולהכחיש וודאות זו ובהזדמנות, אברר מאילו אמיתות נוספות אני בוחר להתעלם.

המאמר פורסם בפורטל הבחירה החופשית